בנימה אישית: דר' אביטל איזנמן N.D

נזרקתי לים הסוער. גברים שחזות גופם ופניהם 'בריונית' – שוחים בשדה ראייתי. 

אני שוחה בשלי תוך שחווית השחרור, החופש, והביטחון עולים בקירבי.

אני לבד במרחבי הים העמוקים – ללא ביחד בגשמי, אך מחוברת עד לשד עצמותי, ולרבדי רבדים 

בתחושת אמון ושמחה  תוך ביטחון שלא יאונה לי כל רע.

ממשיכה לשחות גם כשגל ענק מתרומם ומתפשט לעברי, ובתוכי יודעת שאזרום דרכו, תוך התמזגותי עימו אל-על, 

וגלישתי מטה – כמשה בתיבה: מוגנת, בטוחה עם יד 'נעלמה' מושטת לקראתי, תוך חיוך מוסתר של כח הבריאה לילדתו 

אשר שלח למסעה. מסע נשמתה!

קוראים יקרים,

אכן חוויתי את החוויה במלואה אך דרך אילו שערים קודמים במשך השנים צעדתי בכדי להגיע הלום? 

אילו שערים ומדרגות הובלנו תלמידי ואני על מנת לפרוץ גבולות?

וכמו בכל גבול כששורש הלב בתוכו, תוך הו' המחבר עליונים ותחתונים, דרכנו האינסופית נמשכת, ותימשך! 

בשאיפה לעוד עלייה במדרגה, ולעיתים 'בנפילה' רק כדי לעורר לעוד תנופה.

לחיות, להנות, לחבור לתסכית נשמתנו בשאיפה לשפע גשמי-רוחי תוך מילוי היעודי בשזירה לנהר הפנימי:

נ חישות

התלהבות

רצון נשמתי